<h1>חדושי הראב"ד סוף ב"ק</h1>
<h2>דף ס:</h2>
ומציל עצמו בממון חברו הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא, דאיכא מילי דקשיין אהדדי, התם בפרק הכונס צאן לדיר [ס' ע"ב] אמרי' ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר ביהודה וכו', מאי קא מיבעיא ליה אמר רב כהנא (גריסין ועדשים) [גדישין דשעורים] דישראל הוו והוו מיטמרי בהו פלשתים וקא מיבעיא ליה מהו למקלינהו בנורא ואצולי לישראל, שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חברו אבל אתה מלך אתה וכו'. וגרסינן בקידושין בפר' ראשון [ח' ע"ב] התקדשי לי בככר [תנהו לכלב אי]נה מקודשת וכו' בעי רב מרי כלב רץ אחריה [מהו מי אמרינן] מיחייב לאצולה וכו', אלמא אדם חייב להציל א[ת חברו בממו]נו, ואם זה חייב להצילו בממונו מה טעם אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו. ואיכא למימר מה שאדם חייב להציל חברו בממונו הני מילי בפניו, כדכתיב [דברים כ"ב] והש[בותו לו אפילו א]בדת גופו [לעיל פ"א ע"ב], אבל שלא בפניו לא נתחייב ממונו בכך, ואפילו בפניו נמי יש להפליג בין השבת אבדה לאבידת גופו, ד[השבת אבדה] לא [נאמרה] שיפסיד זה ממונו, אלא דמשלם ליה פסידא, וכדאמרי' בפ' הכונס צאן לדיר [נ"ז ע"ב] בענין נפלה לגנה ונהנית וכו' [ואמר רב כשנח]בטה ואמרינן עלה לא מיבעיא אכלה דמשלמה מה שנהנית אבל נחבטה דסד"א מבריח ארי מנכסי חברו הוא ולא לימא דמשלם, קמ"ל, ואימא הכי נמי, מבריח ארי מנכסי חברו מד[עתו אי] נמי מבריח ארי מנכסי חברו לית ליה פסידא. כלומר [ו]אפילו מדעתו לא מיחייב לאצולה היכא דמטי ליה פסידא. מיהו היכא [דיכול] להתנות דלא ליהוי ליה פסידא מיחייב, כדתנן [ב"מ ל"א ע"ב] היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן לי סלע אם יש ב"ד מתנה בפני ב"ד ואם אין שם ב"ד בפני מי יתנה שלו קודם. ואלו אבדת גופו אע"ג דאינו יכול להתנות מציל עצמו בממון חברו, כדתניא [שם] התועה בין הכרמים מפסג ועולה עד שיצא לדרך או לעיר, ובהא נמי [מאן] לימא לן שלא ישלם את פסדתו. וב[אמת] וברור משלם, שהרי אמרו [קי"ז ע"ב] נרדף ששבר את הכלים לכל אדם חייב חוץ משל רודף, מאי טעמא שאין (בו) [לו] להציל עצמו בממון חברו ואע"פ שהוא מסוכן, לפי שאין [האונס ההוא בא] לו מחמת בעל הכלים. וכן התועה בין הכרמים [הוא הטעה] עצמו, ולא בא לו האונס מבעל הכרם. [ואם תאמר מאחר שמשלם, תנאי יהושע] למה לי. איכא למימר שלא היה רשאי לעשות [שלא בפני] בעלים, והתנה הוא שיהא מותר לפסג ולשלם. ומה [שאמרו לו] שאסור לשרוף כדי להציל, שלא בפני בעלים היה. מיהו הא קשיא [לי], וכי לא היה דוד אחר יהושע ולא שמע התנאי שהתנה על התועה בין הכרמים, ולא היה לו לדוד (לשלם) [לשרוף] הגדיש. ואם נאמר כי לא שמע דוד התנאין, אבל הם למה שלחו לו אסור אלא שהוא מלך, והלא מותר הוא ובתשלומין, ויש לומר כך שלחו לו בלא תשלומין אסור, אבל אתה מלך אתה ומותר לך אפילו בלא תשלומין.
הנה מן הכללות הללו אדם יכול להציל עצמו בממון חברו בין בפניו בין שלא בפניו, והוא שישלם פסדתו. אבל להציל ממונו מרובה בממון מועט של חברו שלא מדעת חברו אסור, דתנן [קי"ד ע"א] אבל לא יקוץ את הסוכה על מנת ליתן לו דמים, והני מילי שלא בפני חברו, אבל בפני חברו אם יתנה עמו לשלם פסדתו חייב להציל ממון [חברו, ד]כיון דלא מטי ליה פסידא מיחייב בהשבת אבדתו, כדתניא [ב"מ ל' ע"א] והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' כיצד היה כהן והיא [בבית הקברות] או זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה שלו מרובה משל חברו. כלומר שאם היתה שלו כשל חברו למה [יציל והלא] הוא נוטל פסדתו מתוך של חברו (ו)אם יתנה [עמו, ועל זה נאמר] והתעלמת, שאם לא יתנה עמו לא יציל. [שמעינן מינה שאם] לא היתה פסדתו כשל חברו אינו רשאי [להתעלם, שמתנ]ה ומציל. הילכך הנך תנאי דקתני בברייתא [דר' ישמעאל] בן ברוקה [קי"ד ע"ב] שיהא זה שופך את יינו ומ[ציל דובשנו של] חברו ומפרק את עציו וטוען פשתנו [של חברו וכו'], נהי דשלא בתנאי בעלים אינו חייב דליתא [לר' ישמעאל], דעשרה תנאים התנה יהושע ותו לא, אבל ב[תנאי בעלים] חיובי מיחייב לשפך יינו ולהציל דבש חברו. וכן לענין שטף נהר את חמורו וחמור חברו אם יתנה עמו [ליתן לו] דמי שלו חייב להציל.
וקרוב אני לומר אם בפניו הוא [והתנה לו ש]יתן לו פסדתו, אע"פ שלא קבל עליו (הלא) [הלה], יכול [לפרק ולהציל], לפי [שזה] רשע הוא ומחויב בדבר, וזה שהוא [עושה כדין עושה]. ויש מי שאמר דאפילו מתנה עמו יכול זה לומר [עצים] צריכים לי ייני צריך לי וחמור צריך לי, דהא תנן אבל לא יקוץ את הסוכה על מנת ליתן לו דמים, והא הכא דכ[מת]נה ע[מ]ו הוא וקאמר (לה) [לא] יקוץ. אבל לענין בטילא דינא אמ ...ץ הוא עד ..ישתא. ומסתברא כלישנא קמא דכל היכא [ש](א)[מתנ]ה עמו או יש שם ב"ד שיתנו עמו חייב לפרק ולהציל, אבל כי לא בפניו ודאי אין אדם רשאי לקוץ את הסוכה ולהציל את נחיליו, אלא שהתורה חייבה אותו להציל אבל לא חייבה את ממונו זולתו.
והוא עצמו שנצטוה איכא מאן דאמר לא בחנם אלא בשכר, כדאשכחן [ב"מ ל"ב ע"א] דטעינה בשכר, ותנן נמי [קט"ו ע"ב] ש[טף נהר ח]מורו וחמור חברו וכו' אין לו אלא שכרו, מאי טעמא ..... [ומ]שום הכי נוטל שכרו ובהא לא מיחייב משום הכי ..... [ח]מורו ואי שבקיה וטבע איהו דאפסיד [אנפשיה. ו]מפריקה בחנם לרבנן ומפריקה וטעינה [לר"ש דא]מ' זה וזה בחנם איכא למילף דטורח גופו [בחנם בה]שבת אבדה, והכא היינו טעמא דנוטל שכרו..... הואיל ואיכא פסידא דממונא לדידיה משום .....יהו, אבל דמי חמורו כיון דלא אתני אפקורי .....ן יש לנו לדבר על מי שמציל את חברו בממונו [שנתחייב ב]תשלומין אם נדון אותו כמציל ממון חברו ושלא.
[והא דאמרינן [ב"מ ל"ג ע"א] שלך קודמת לכל אדם נפקא מינה מאפס כי לא יהיה בך אביון [דברים ט"ו], בך בעצמך. והא דאמר רב יהודה אמר רב [ב"מ שם] כל המקיים בעצמו סוף בא לידי כך, נ"ל דעל אבידת אביו ועל אבידת רבו קאמר, אבל בשאר כל אדם אין כאן אסור ושלו קודם. ויש לומר אפילו על כל אדם, כי איך יחוס על סלע שלו יותר ממאה סלע של חבירו, והיה לו לבטוח על הבורא לשלם גמולו בכמה כפילות על מצות השבת אבדת חברו.
ועל ענין ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים שאמרו רבותינו [ס' ע"ב] גדישים דעדשים היו דהוו מטמרו בהו פלשתים, ק"ל שכבר כתוב למעלה מזה [שמואל ב' כ"ג] ואחריו שמה בן אגא הררי ויאספו פלשתים לחיה ותהי שם חלקת השדה (ה)מלאה עדשים והעם נס מפני פלשתים ויתיצב בתוך החלקה ויצילה ויך את פלשתים ויעש ה' תשועה גדולה, ואחרי זאת כתב וירדו שלשה מהשלשים ויבאו אל קציר אל דוד אל מערת עדולם וחית פלשתים חונה בעמק רפאים, וכל הענין כלו, ועל זה כתיב ויתאו דוד וגו'. ויש לומר כי המעשה הראשון היה שהציל החלקה מיד פלשתים שבאו לקצרה ולשלול אותה, ואחר כך באו פעם אחרת כאשר נקצרה החלקה בתוך הגדישים ונחבאו שם. וזה לא ידעתי מאין למדו כל זה, ואולי מן הענין הסמוך [שאמר] אל קציר, כלומר אחרי שנקצרה, שלא אמר בימי קציר, כלומר שנסתפק להם ובאו ושאלו את דוד, וגם הוא נסתפק לו ושלח ושאל. אלא שקשה לי רב נחמן דאמר טמון באש קא מיבעיא ליה, ואמרינן בגמרא התם [ס"א ע"א] טמון וחדא מהנך קא מיבעיא ליה, ומנא ליה הא דטמון איבעיא ליה כלל. אפשר משום דכתיב וירדו שלשה מהשלשים וגו' בתר ההוא מעשה דחלקת עדשים, משמע ליה דלמילתא אחרינא כתביה בתריה, ושמעתא אחריתי איבעיא ליה בהדי האיך, דאלו להנך אמוראי אחריני המאוחר מוקדם והאי וירדו שלשה מהשלשים כבר ירדו קאמר, כלומר ירדו ושאלו אם הוא מותר לשרוף או להחליף, וכיון שראו שלא רצה דוד לא לשרוף ולא להחליף עמד שמה בן אגא והציל בגבורתו ונלחם עם פלשתים ונצחם. והטעם למה הקדים המאוחר, לפי שהיה מספר בגבורת שלשת הגבורים הראשונים תחכמוני הוא עדינו העצני ואלעזר בן דודו ושמה בן אגא הררי, והיה מייחד גבורת כל אחד ואחד, ואחר כך סיפר גבורת שלשתם יחד].
<h2>דף קיז.</h2>
ומציל עצמו בממון חברו הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא, דאיכא מילי דקשיין אהדדי, התם בפרק הכונס צאן לדיר [ס' ע"ב] אמרי' ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר ביהודה וכו', מאי קא מיבעיא ליה אמר רב כהנא (גריסין ועדשים) [גדישין דשעורים] דישראל הוו והוו מיטמרי בהו פלשתים וקא מיבעיא ליה מהו למקלינהו בנורא ואצולי לישראל, שלחו ליה אסור להציל עצמו בממון חברו אבל אתה מלך אתה וכו'. וגרסינן בקידושין בפר' ראשון [ח' ע"ב] התקדשי לי בככר [תנהו לכלב אי]נה מקודשת וכו' בעי רב מרי כלב רץ אחריה [מהו מי אמרינן] מיחייב לאצולה וכו', אלמא אדם חייב להציל א[ת חברו בממו]נו, ואם זה חייב להצילו בממונו מה טעם אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו. ואיכא למימר מה שאדם חייב להציל חברו בממונו הני מילי בפניו, כדכתיב [דברים כ"ב] והש[בותו לו אפילו א]בדת גופו [לעיל פ"א ע"ב], אבל שלא בפניו לא נתחייב ממונו בכך, ואפילו בפניו נמי יש להפליג בין השבת אבדה לאבידת גופו, ד[השבת אבדה] לא [נאמרה] שיפסיד זה ממונו, אלא דמשלם ליה פסידא, וכדאמרי' בפ' הכונס צאן לדיר [נ"ז ע"ב] בענין נפלה לגנה ונהנית וכו' [ואמר רב כשנח]בטה ואמרינן עלה לא מיבעיא אכלה דמשלמה מה שנהנית אבל נחבטה דסד"א מבריח ארי מנכסי חברו הוא ולא לימא דמשלם, קמ"ל, ואימא הכי נמי, מבריח ארי מנכסי חברו מד[עתו אי] נמי מבריח ארי מנכסי חברו לית ליה פסידא. כלומר [ו]אפילו מדעתו לא מיחייב לאצולה היכא דמטי ליה פסידא. מיהו היכא [דיכול] להתנות דלא ליהוי ליה פסידא מיחייב, כדתנן [ב"מ ל"א ע"ב] היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן לי סלע אם יש ב"ד מתנה בפני ב"ד ואם אין שם ב"ד בפני מי יתנה שלו קודם. ואלו אבדת גופו אע"ג דאינו יכול להתנות מציל עצמו בממון חברו, כדתניא [שם] התועה בין הכרמים מפסג ועולה עד שיצא לדרך או לעיר, ובהא נמי [מאן] לימא לן שלא ישלם את פסדתו. וב[אמת] וברור משלם, שהרי אמרו [קי"ז ע"ב] נרדף ששבר את הכלים לכל אדם חייב חוץ משל רודף, מאי טעמא שאין (בו) [לו] להציל עצמו בממון חברו ואע"פ שהוא מסוכן, לפי שאין [האונס ההוא בא] לו מחמת בעל הכלים. וכן התועה בין הכרמים [הוא הטעה] עצמו, ולא בא לו האונס מבעל הכרם. [ואם תאמר מאחר שמשלם, תנאי יהושע] למה לי. איכא למימר שלא היה רשאי לעשות [שלא בפני] בעלים, והתנה הוא שיהא מותר לפסג ולשלם. ומה [שאמרו לו] שאסור לשרוף כדי להציל, שלא בפני בעלים היה. מיהו הא קשיא [לי], וכי לא היה דוד אחר יהושע ולא שמע התנאי שהתנה על התועה בין הכרמים, ולא היה לו לדוד (לשלם) [לשרוף] הגדיש. ואם נאמר כי לא שמע דוד התנאין, אבל הם למה שלחו לו אסור אלא שהוא מלך, והלא מותר הוא ובתשלומין, ויש לומר כך שלחו לו בלא תשלומין אסור, אבל אתה מלך אתה ומותר לך אפילו בלא תשלומין.
הנה מן הכללות הללו אדם יכול להציל עצמו בממון חברו בין בפניו בין שלא בפניו, והוא שישלם פסדתו. אבל להציל ממונו מרובה בממון מועט של חברו שלא מדעת חברו אסור, דתנן [קי"ד ע"א] אבל לא יקוץ את הסוכה על מנת ליתן לו דמים, והני מילי שלא בפני חברו, אבל בפני חברו אם יתנה עמו לשלם פסדתו חייב להציל ממון [חברו, ד]כיון דלא מטי ליה פסידא מיחייב בהשבת אבדתו, כדתניא [ב"מ ל' ע"א] והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' כיצד היה כהן והיא [בבית הקברות] או זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה שלו מרובה משל חברו. כלומר שאם היתה שלו כשל חברו למה [יציל והלא] הוא נוטל פסדתו מתוך של חברו (ו)אם יתנה [עמו, ועל זה נאמר] והתעלמת, שאם לא יתנה עמו לא יציל. [שמעינן מינה שאם] לא היתה פסדתו כשל חברו אינו רשאי [להתעלם, שמתנ]ה ומציל. הילכך הנך תנאי דקתני בברייתא [דר' ישמעאל] בן ברוקה [קי"ד ע"ב] שיהא זה שופך את יינו ומ[ציל דובשנו של] חברו ומפרק את עציו וטוען פשתנו [של חברו וכו'], נהי דשלא בתנאי בעלים אינו חייב דליתא [לר' ישמעאל], דעשרה תנאים התנה יהושע ותו לא, אבל ב[תנאי בעלים] חיובי מיחייב לשפך יינו ולהציל דבש חברו. וכן לענין שטף נהר את חמורו וחמור חברו אם יתנה עמו [ליתן לו] דמי שלו חייב להציל.
וקרוב אני לומר אם בפניו הוא [והתנה לו ש]יתן לו פסדתו, אע"פ שלא קבל עליו (הלא) [הלה], יכול [לפרק ולהציל], לפי [שזה] רשע הוא ומחויב בדבר, וזה שהוא [עושה כדין עושה]. ויש מי שאמר דאפילו מתנה עמו יכול זה לומר [עצים] צריכים לי ייני צריך לי וחמור צריך לי, דהא תנן אבל לא יקוץ את הסוכה על מנת ליתן לו דמים, והא הכא דכ[מת]נה ע[מ]ו הוא וקאמר (לה) [לא] יקוץ. אבל לענין בטילא דינא אמ ...ץ הוא עד ..ישתא. ומסתברא כלישנא קמא דכל היכא [ש](א)[מתנ]ה עמו או יש שם ב"ד שיתנו עמו חייב לפרק ולהציל, אבל כי לא בפניו ודאי אין אדם רשאי לקוץ את הסוכה ולהציל את נחיליו, אלא שהתורה חייבה אותו להציל אבל לא חייבה את ממונו זולתו.
והוא עצמו שנצטוה איכא מאן דאמר לא בחנם אלא בשכר, כדאשכחן [ב"מ ל"ב ע"א] דטעינה בשכר, ותנן נמי [קט"ו ע"ב] ש[טף נהר ח]מורו וחמור חברו וכו' אין לו אלא שכרו, מאי טעמא ..... [ומ]שום הכי נוטל שכרו ובהא לא מיחייב משום הכי ..... [ח]מורו ואי שבקיה וטבע איהו דאפסיד [אנפשיה. ו]מפריקה בחנם לרבנן ומפריקה וטעינה [לר"ש דא]מ' זה וזה בחנם איכא למילף דטורח גופו [בחנם בה]שבת אבדה, והכא היינו טעמא דנוטל שכרו..... הואיל ואיכא פסידא דממונא לדידיה משום .....יהו, אבל דמי חמורו כיון דלא אתני אפקורי .....ן יש לנו לדבר על מי שמציל את חברו בממונו [שנתחייב ב]תשלומין אם נדון אותו כמציל ממון חברו ושלא.
[והא דאמרינן [ב"מ ל"ג ע"א] שלך קודמת לכל אדם נפקא מינה מאפס כי לא יהיה בך אביון [דברים ט"ו], בך בעצמך. והא דאמר רב יהודה אמר רב [ב"מ שם] כל המקיים בעצמו סוף בא לידי כך, נ"ל דעל אבידת אביו ועל אבידת רבו קאמר, אבל בשאר כל אדם אין כאן אסור ושלו קודם. ויש לומר אפילו על כל אדם, כי איך יחוס על סלע שלו יותר ממאה סלע של חבירו, והיה לו לבטוח על הבורא לשלם גמולו בכמה כפילות על מצות השבת אבדת חברו.
ועל ענין ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים שאמרו רבותינו [ס' ע"ב] גדישים דעדשים היו דהוו מטמרו בהו פלשתים, ק"ל שכבר כתוב למעלה מזה [שמואל ב' כ"ג] ואחריו שמה בן אגא הררי ויאספו פלשתים לחיה ותהי שם חלקת השדה (ה)מלאה עדשים והעם נס מפני פלשתים ויתיצב בתוך החלקה ויצילה ויך את פלשתים ויעש ה' תשועה גדולה, ואחרי זאת כתב וירדו שלשה מהשלשים ויבאו אל קציר אל דוד אל מערת עדולם וחית פלשתים חונה בעמק רפאים, וכל הענין כלו, ועל זה כתיב ויתאו דוד וגו'. ויש לומר כי המעשה הראשון היה שהציל החלקה מיד פלשתים שבאו לקצרה ולשלול אותה, ואחר כך באו פעם אחרת כאשר נקצרה החלקה בתוך הגדישים ונחבאו שם. וזה לא ידעתי מאין למדו כל זה, ואולי מן הענין הסמוך [שאמר] אל קציר, כלומר אחרי שנקצרה, שלא אמר בימי קציר, כלומר שנסתפק להם ובאו ושאלו את דוד, וגם הוא נסתפק לו ושלח ושאל. אלא שקשה לי רב נחמן דאמר טמון באש קא מיבעיא ליה, ואמרינן בגמרא התם [ס"א ע"א] טמון וחדא מהנך קא מיבעיא ליה, ומנא ליה הא דטמון איבעיא ליה כלל. אפשר משום דכתיב וירדו שלשה מהשלשים וגו' בתר ההוא מעשה דחלקת עדשים, משמע ליה דלמילתא אחרינא כתביה בתריה, ושמעתא אחריתי איבעיא ליה בהדי האיך, דאלו להנך אמוראי אחריני המאוחר מוקדם והאי וירדו שלשה מהשלשים כבר ירדו קאמר, כלומר ירדו ושאלו אם הוא מותר לשרוף או להחליף, וכיון שראו שלא רצה דוד לא לשרוף ולא להחליף עמד שמה בן אגא והציל בגבורתו ונלחם עם פלשתים ונצחם. והטעם למה הקדים המאוחר, לפי שהיה מספר בגבורת שלשת הגבורים הראשונים תחכמוני הוא עדינו העצני ואלעזר בן דודו ושמה בן אגא הררי, והיה מייחד גבורת כל אחד ואחד, ואחר כך סיפר גבורת שלשתם יחד].
